בלוג

תולעת הפארק בכלבים היא טפיל נפוץ שמסכן את חייהם של כלבים בישראל.

היכן אפשר להדבק בתולעת הפארק?

התולעת התגלתה בשנות ה – 80 בישראל, באזור שסביב הפארק הלאומי שברמת-גן, ומכאן הכינוי העממי שלה.
מאז התולעת נתגלתה בכל אזורי הארץ, מצפון לדרום.

מי עלול להדבק בתולעת הפארק?

כלבים הם בע”ח העיקרי שנדבק בטפיל זה בעיקר בגלל אופיים והנטייה שלהם לאכול שאריות, פגרים וכו’

כיצד נדבקים בתולעת הפארק?

כלבים עלולים לפגוש בטיולים היומיים חומרים אורגניים שונים שהם אוכלים בשמחה (שאריות מזון, פגרים של ציפורים או מכרסמים קטנים, צואת כלבים וחתולים). גם חיפושיות זבל מחפשות מזון ולעיתים נבלעות ע”י כלב בטעות. אם החיפושית נגועה בתולעת הפארק (ספירוצרקה לופי) – הכלב נדבק.

בגופן של חלק מחיפושיות הזבל יש זחלים מיקרוסקופיים של תולעת הפארק. הזחלים משתחררים, בתהליך העיכול, בקיבתו של הכלב ומשם מתחילים נדידה. הם נודדים אל כלי הדם הגדול ביותר בגוף, אבי-העורקים.משם הם ממשיכים לנדוד אל דופן הוושט (צינור הבליעה) ושם הם מתפתחים והופכים לתולעים בוגרות. התולעים הבוגרות לעתים “טועות בדרכן” ובמקום להגיע אל הוושט הן מגיעות אל: קנה הנשימה, קרום הריאות, קיבה, כליות, מעטפת השרירים, מתחת לעור, חוט השדרה. התולעים הבוגרות שחיות בדופן צינור הבליעה, גורמות להיווצרות של גוש עגול שבו הן חיות (מעין סוג של “קן”), גוש זה נקרא גרנולומה. התולעים מטילות ביצים שעלולות לעבור החוצה אל הסביבה בצואה או בקיא, ולהדביק כלבים נוספים וחיפושיות זבל נוספות.

תסמינים של תולעת הפארק

כלבים רבים שנדבקו בטפיל לא מראים תסמינים חיצוניים זמן רב, עד שהנזק רב. התסמינים מגוונים ורבים, ולא ייחודיים. התסמינים תלויים בשלב המחלה ובמסלול הנדידה שנקטו התולעים: בעקבות נזקי הזחלים של תולעת הפארק, נזק לרקמות בהן היתה נדידה, קרע של כלי דם שעלול להוביל לדימום פתאומי וקטלני. בעקבות נזקי תולעת הפארק הבוגרת, נזק לאבי העורקים- עלול לגרום דימום.
נזק לחוט השדרה- עלול לגרום לחולשה, שיתוק.

• גושים (גרנולומות) בוושט שעלולים להפוך לגידולים סרטניים (התמרה סרטנית) – אלה גורמים בד”כ להקאות חוזרות ומתמשכות.
• תסמינים כלליים אפשריים הם: הקאות חוזרות ומתמשכות עד ירידה במשקל של הכלב, שלשול, קשיי בליעה
• הפרשת ריר, קשיי נשימה, שיעולים, שיתוק, דימום פנימי.

כיצד מאבחנים שכלב נגוע בתולעת הפארק?

מעבר לתסמינים החיצוניים והיסטוריה (ברוב המוחלט של המקרים מדובר בכלב שלא מטופל באופן שגרתי נגד תולעת הפארק) קיימות שתי דרכים עיקריות:

בדיקת צואה:
המטרה היא למצוא ביצים ייחודיות של תולעת הפארק בצואה. יתרונה של בדיקה זו היא בכך שהיא זולה יחסית ולא מעיקה על הכלב. חסרונה הוא בכך שהביצים לא מופרשות אל הצואה באופן קבוע ולכן אם לא נראו ביצים בצואה, זה עדיין לא מוכיח שהכלב לא נושא וסובל מתולעת הפארק. מצד שני, ברגע שנצפו ביצים של תולעת הפארק בצואה של כלב, 100% שהוא נושא את הטפיל.

בדיקה אנדוסקופית:
הכלב עובר הרדמה כללית, ואנדוסקופ מאפשר הסתכלות אל תוך צינור הבליעה והקיבה של הכלב. בדיקה זו נחשבת יעילה יותר, אך דורשת הרדמה כללית ועלותה גבוהה יותר מאשר בדיקת הצואה. בנוסף לעיתים מבצעים צילומי רנטגן כדי לבדוק נזק אפשרי ל: עמוד השדרה, ושט, ריאות, כלי דם גדולים ועוד.

צילום רנטגן של בית החזה יכול לעזור במקרים מתקדמים באבחון של גרנולומה בבית החזה. הרגישות של צילום הרנטגן במקרים מוקדמים – נמוכה.

מה עושים אם הכלב נדבק בתולעת הפארק?

הכלב יטופל בחומר שמשמיד את התולעים והזחלים במינון גבוה ובתדירות גבוהה. ישנם מספר חומרים אפשריים, לבחירת הווטרינר/ית. במקביל יש לתת לכלב טיפול תומך וספציפי בהתאם לתסמינים מהם הוא סובל. במקרים מסוימים יש צורך בניתוח כדי לתקן את הנזק שנעשה ע”י התולעת.

כיצד אפשר למנוע הדבקה בתולעת הפארק הקטלנית?

כיום מקובל להזריק לכלב תרופה שהורגת את הטפיל פעם בחודש עד שלושה חודשים, במינון מניעתי, שמחושב לפי משקלו של הכלב. במקביל מומלץ להגן על הכלב בעזרת זמם (מחסום פה) שימנע ממנו מלאכול בזמן הטיול ולהידבק. בנוסף, חשוב שכל בעלי הכלבים יאספו את צואת כלבם בזמן הטיול, למען כלבים אחרים והולכי רגל.

הוטרינר/ית המטפל/ת ימליצו על התדירות עפ”י הנגיעות באזור המגורים ואופי הכלב.

חשוב לשים לב שכלבים ממשפחת הקולי (למשל: בורדר קולי, רועה אוסטרלי, קולי, בוב טייל ועוד) עלולים להיות רגישים לחומר שמוזרק בשגרה כנגד תולעת הפארק. כלבים מגזעים אלה וכלבים המעורבים עימם יכולים לעבור בדיקה גנטית כדי לוודא שאינם רגישים לחומר (מוטצייה בגן MDR1). או לחליפין אפשר לבחור בשיטות שונות למניעת המחלה (מחסום על פיו של הכלב בכל טיול וכו’).

כל הכתוב לעיל בלשון זכר, תקף גם לגבי נקבות.